ה ק ד מ ה מאמר האמונה והבטחון אמר הכתוב ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו ולהיפוך נאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומה' יסור לבו והנה שני הפסוקים האלה הורו לנו הברכה והקללה אשר בשתי הקצוות של כח הביטחון ואולם מצינו במדרש רבה פרשת מקץ על פסוק אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ושטי כזב משום דבטח בשר המשקים נתעכב ישועתו שתי שנים דכתיב ויהי מקץ שנתים ימים. הרי הורה לנו המדרש הזה דגם יוסף אף דבטח גם באדם ובאמת נענש על ככה ואינו בכלל ברוך אבל בכל זאת אינו בכלל ארור ואדרבה דהמדרש כללו בכלל אשרי אכן הנכון בענין זה הוא דאף דהאדם לעוצם סגולתו ויקר תפארת גדולת שרשו ממעל הוכן לו לב לדעת ועינים לראות. כי חסדי ה' מעולם ועד עולם לא תמנו ולא כלו רחמיו וטוביו וחסדיו על כל מעשיו והיה ראוי לו לאדם אשר בכל דרכיו ובכל עניניו לא יבטח ולא יקוה בלתי לה' לבדו ואולם עולם חסד יבנה ובראשית הבריאה הוכן לה כל הכחות אשר יאתו לקיומה וכאמור אף תכון תבל בל תמוט דבהכחות אשר הוכנו לה יכוננו עמודיה סלה ועינינו הרואות דכל הצטרכות האדם לפי ערך הכרחותם ונחיצתם כן הוכן תכונת מציאותם למען לא יחסר המזג מחסורו אשר יחסר לאדם בכללי דברים שחיי הנפש תלוי בהם והנה נשמת רוח חיים אשר הופח באפיו דמבלעדי נשימה זו אי אפשר לאדם לחיות אף רגע וכמאמרם ז"ל כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה על כן כח זה מצוי לו לאדם בכל מקום ובכל זמן בלי שום טרחה ובלי תת שום מחיר עבורו ויד כל אדם שוים בו רש והילך כמו שר ומלך ואין בכח שום אדם לשלול נשימת חבירו. בלתי אם יבוא יומו למות בידי אדם ע"י סיבה זו ואז אין מקוה לומר שהוא שולל נשימתו. רק שהוא שולל חיותו וכמו אם תקע חרב בבטנו או בכלי ברזל הכהו ומת אבל בעוד האדם בחיים אין בכח שום אדם להיות מושל ברוחו ונשימתו של השני וכמו כן ממש הוא בכח התקוה והכיטחון. דגם המה מצוים לאדם בכל מקום ובכל זמן בחנם אין כסף ויד כל אדם שוים בהם וכל מושל באדם אף אם יעשן אפו בעבדו ותבער כאש חמתו יתנהו בבית כלא. וברזל באה נפשו. בכל זאת אין כח בידו לשלול ממנו בעוד נשמת חיים באפו את כח התקוה והביטחון. וזאת הוא לנו לאות כי התקוה והביטחון נחוצים המה כל כך לחיי האדם כמו נשימת רוחו וכל ימי חיי האדם ינחנו שתי אלה התקוה ונשימת רוחו לבל ירף ממנו אף רגע אחת ומבלעדיהם לא ירים איש את ידו ואת רגלו. עד אשר ירדם בקבר אז כאשר באו שניהם יחד ברגע הולדו כן ילכו ברגע צאת נשמתו. אז חלפו הלכו למו גם שניהם יחד ולכן לעוצם נחיצה תמידית אשר לענינים ההם לא נאמנו לאל רוח בני אדם עליהם לתת עליון יד האחד על השני בהם לבל יתאכזר למו ולבל ידח מרעהו נדח אשר בפעם אחת את הכל יקח ממנו והיות. כי האדם בתכונתו הוא משותף מן גוף ונפש ואם אמנם כי זה הוא כל האדם ומשמרת פקודת עבודתו כל ימי חלדו להכניע כחות גופו אל כחות נפשו והיו לאחדים בידו בכל זאת מחמת כי האדם מעת צאתו מרחם הוא יונק שדי אמו. גם כל הגעגועים ושיעשוע יונק הכל הוא על ברכי אביו. וכל מחסוריו עליהם וירגיל האדם ע"י כך לקבל פרוסתו אמצעי בשר ודם לכן גם כי יזקין ויבוא בהמון גלי מצולות הסיבות ומבוכות הנוראות כאלה אשר לא יתאחדו כלל עם כחות אנושי להושיעו או להועיל בהם מאומה. בכל זאת לא יסור איולתו ממנו ואין ביכלתו לשאת עליו כל המחצב של הכחות העליונות והנשגבות. ולהניח דעתו עם ביטחון על כחות נעלמות ונסתרות אשר לא תשורנו עין רואו. על כן בקושי הותר לו לאדם להשים תקותו ובטחונו בה' שהוא ישלח עזרתו מקודש אף אמצעי בשר ודם. או שארי סיבות המסודרים בטבע. למען יוכל כל אדם בנקל לחזק נפשו בכל רגע ובכל פגע עם כח התקוה והביטחון הנחוצים לו לחיי שעה אבל באמת שוא תשועות אדם ואין בכל עניני סיבות אלה ממש וכמאמר המשנה דלא הנחש ממית ולא נחש הנחשת מחיה אלא דבזמן שהאדם מסתכל כלפי מעלה ומכוין לבו לאביו שבשמים הוא נתרפא ואם לאו הוא נימוק ואבד והנה כל תכונתו של כח הביטחון. מקצה ועד קצה נכלל בשלשה המקראות האלה דמתחלה אמר הכתוב. כי כן יבורך גבר אשר יבטח בה' וסיים והיה ה' מבטחו והכונה של הסיום הזה דגם אופני המבטח של הישועה לא יהיה שום כח אחר מעורב בהם רק יהיה כח ה' לבדו וביטחון כזה אשר כולו לה' הוא בכלל ברוך אחר זה נאמר כי יקולל בארץ גבר אשר יבטח באדם לבדו ושם בשר זרועו וישכח אלהי עושיהו וכמו שסיים הכתוב ומה' יסור לבו. לנבל כזה אשר יטוש צור ישועתו הוא בכלל ארור אבל יוסף אחז דרך הממוצע דהיה לבו נכון ובטוח בה' אשר ישלח עזרתו ע"י שר המשקים וביטחון כזה אשר הוא אמצעי בשר ודם הגם דאינו בכלל ברוך אבל גם איננו בכלל ארור חלילה ובאמת לא כללו המדרש לביטחון יוסף בכלל הפסוק אשר נאמר בו ברכה ונענש על ככה על אשר נתערב זר בבטחונו ונתעכב ע"י כך גאולתו שתי שנים: והנה כאשר הוא בכח הביטחון הכללי כן הוא גם בכל מעשי ופועל פרטיי של בני אדם בעניני העולם הזה. דאם אמנם דהיקר באדם הוא שלא לעשות שום השתדלות להשגת צרכיו והכרחיותיו. כי אם להשליך על ה' יהבו וכדעת ר' שמעון בן יוחאי דבזמן דהאדם לומד תורה לשמה מלאכתו נעשית ע"י אחרים בכל זאת הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם על כן הורשה להם לבני אדם להביא לחמם ע"י איזה עשיות ופעולת ולפעמים יוכלו לבקש תפקידם גם ע"י עזר וסיעת בשר ודם ואנו רואין דכל עניני ירושה ונחלה וכל מתנות באדם רק ע"י בשר ודם הם. ולא עוד אלא דכל מצות צדקה לעניים וגמילות חסדים אף לעשירים. כל עיקרם רק על עזר של בשר ודם לבד הוטבעו ואנו אין לנו דבר גדול וענין יקר יותר בעינינו מן מלכות בית דוד אשר עיני כל ישראל היו נשואות על זה ושלמה היה מעותד מלמעלה למלוך אחרי דוד אביו וממנו יכון כסא משיח צדקינו ובכל זאת כאשר רצה אדוניהו למלוך. התיר נתן הנביא לבת שבע בכדי להניח דעתה והמיית לבה על שלמה בנה להמציא לעצמה תחבולה להתחכם ולילך אל המלך והוא יבוא אחריה למלאות את דבריה הרי אנו רואין דהותר לו לאדם פעולות קלות וישרות אמנם הרחק לא ירחיקו לישא עין למרחוק להשית עצות ממרחק ע"י תחבולות יתירות כי אך ע"י התחבולות היתירות האלה אשר הורגלו בהם בני שכחו אל מושיעם ויאמרו בלבבם כי כחם ועוצם ידם עשה להם כל החיל הזה אך התחבולות היתירות אלה לבד הן המה אשר רבים קללים הפילו הרבה נפשות נשתקעו בנבכי מצולותיהם. הן המה לצור מכשול ואבן נגף וראש לכל חטאת עושק ותשומות יד אשר בין איש לרעהו. שומר נפשו ירחק מהם: וראיתי נרמז גבול בענין זה באברהם אבינו אשר מיאן לקבל הרכוש אשר לקח בניצחון מלחמת הארבעה מלכים וענה ואמר למלך סדום הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ אם אקח מחוט ועד שרוך נעל ולא תאמר אני העשרתי את אברם והנה אברהם השיב זאת לנוכח של מלך סדום והיה לו לומר ואל תאמר במקום ולא תאמר אמנם באמת אנו רואין כי אברהם לקח מתנות באדם וכאמור בפרעה ולאברם הטוב בעבורה ומקרא מלא דיבר הכתוב באבימלך הנה נתתי אלף כסף לאחיך. אך הגבול לענינים אלה הוא כי כל עזר אשר בא לאדם בלי תחבולה יתירה וביותר כאשר יקבל טובה מאדם השני דרך מתנה או גמילות חסדים דבאלה אין לו דרך להתברך בלבבו כי ידו עשתה זאת אף חכמתו עמדה לו. על כן על זה וכיוצא בזה אמרו דהרוצה ליהנות יהנה כאלישע ושלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי משא"כ בביזת מלחמה דאין ליצרו של אדם מקום להטעותו גדול מזה לבטוח בקשתו כי הושיע לו ימינו וזרועו תאמצנו ולא ה' פעל כל אלה ואולם אברהם אבינו ראש למאמינים האמין בה' כי לא ידיו עשו מלחמה. כי אם יד ה' עשתה זאת לכן הרים אברהם את ידו למען יכירו וידעו כל באי עולם כי גם כח היד הוא, תרומה לה' והוא הנותן כח לאדם לעשות חיל ואמר למלך סדום דלבעבור כך ירא לנפשו לקחת מן ביזת המלחמה מאומה למען לא תאמר